הפוסט מבוסס על מאמר שפורסם בעברית בכתב העת "תו פלוס" 3
מאמר זה עוסק בתפיסת הגוף הנשי בתרבות בת זמננו ובאחד התוצרים של תפיסה זו – הפרעות אכילה (אנורקסיה ובולימיה). ע"פ פוקו: 'הגוף מעורב גם בשדה הפוליטי: ליחסי כוחות יש השפעה עליו: הם ממציאים אותו, מסמנים אותו, מפעילים אותו, מענים אותו, מכריחים אותו וכד'.
כלומר, היחס אל הגוף הוא תלוי תרבות והוא פועל יוצא של מגמות והתייחסויות של החברה המכפיפות את צורת הגוף והיחס אליו בהתאם לנורמות המקובלות. למעשה, מסביר פוקו, אין דבר כזה כמו 'גוף טבעי': פרקטיקות תרבותיות תמיד מותירות חותמן על גופינו, חוזקו, חיוניותו, מה שגורם לו עונג וכו'. הגוף שלנו הוא תוצר חברתי תרבותי.
חברת השפע הצרכנית משנה את הסטנדרטים ואת היחס אל צורת הגוף: רזון הפך להיות סמל למי שמקדיש את מירב תשומת לבו לצורת גופו. כך הוא גם לגבי ניתוחים פלסטיים, והליכה למכוני כושר.
עד לאחרונה נדרשו נשים בעיקר לשמר את מראן, אם כי לאחרונה, יותר ויותר גברים – בעיקר צעירים – מתייחסים יותר ויותר לצורת גופם. חלקם אף פועל ל'תיקון' המעוות, ע"י הליכה למכוני הרזיה או ביצוע ניתוחים פלסטיים. עם זאת, ההתייחסות אל צורת הגוף מכוונת בעיקר כלפי נשים, המקפידות יותר מגברים על מראן. (סוזאן בורדו מצביעה על העובדה כי בכל הקשור בירידה במשקל 80% הן נשים).
סוכנת סוציאליזציה אחרת של ילדות קטנות היא בובת הבארבי. לבארבי יש גוף מושלם (ע"פ הסטנדרטים האסתטיים של ימינו שעוצבו – בעצם – לא מעט 'בזכותה'): מותניים צרים וירכיים מעוצבות, (אילו הוגדלה באותן פרופורציות למידותיה של אישה אמיתית, היה הקף החזה שלה 83.82 ס"מ, היקף מותניה 45.72 ס"מ והיקף ירכיה 71.12 ס"מ, כלומר, מידות על- אנושיות.) בארבי תמיד נראית במיטבה, מאופרת ולבושה במיטב מחלצות האופנה.
בארבי היא אחת המשפיעות על אידיאל היופי ב40 השנים האחרונות. ילדות המשחקות בבובה לומדות כי כדי להיות יפה כמו בארבי הן צריכות להיות גבוהות, בעלות חזה שופע ורצוי גם בלונדיניות. השאיפה להגיע לממדים כאלה אינה בתחום האפשר – אך עובדה זו אינה מונעת מנערות רבות לרצות להראות כמותה.
ההצגה המרשימה ביותר של בארבי- אנושית היא זו של סינדי ג'קסון שהצליחה אחרי מספר לא מבוטל של ניתוחים להפוך עצמה לבארבי חיה ונושמת. חברה ותרבות שתופעה כזו מתקיימת בה מרמזת על אי שביעות רצון מהקיים וזאת דווקא בעידן בו אורך החיים עולה בהתמדה (ואולי בגינו – כי כולם רוצים להישאר צעירים).
כתגובת נגד לבארבי ולמה שהיא מייצגת הופיעה בדצמבר 93' מחתרת בניו יורק בשם 'הארגון לשחרור בארבי'. חבריה קנו בובות בארבי מדברות ובובות של חיילים וב'ניתוח' פשוט החליפו ביניהן את התקליטור. בארבי שאגה בקול גברי סיסמאות מלחמה והבוב החייל לחש בקול נשי עדין. חברי הארגון הפיצו בובות אלו ולהורים ולילדיהם צפתה הפתעה משהוסרה הבובה מאריזתה. דובר הארגון שהפיץ את הבובות הסביר כי מטרתם הייתה להעלות את חשיבותם של משחקי ילדים כסוכני סוציאליזציה בכל הקשור לתפקידי נשים/גברים בחברה. ולעורר את הקהל בכל הקשור לדרך חשיבה סקסיסטית. גם הגרסה הראשונה של בארבי המדברת עוררה רוגז רב, שכן בארבי שיננה את המשפט: 'שיעורי מתמטיקה הם קשים מדי'. בלחץ הורים צרכנים מחקה החברה המשווקת את המשפט מהרפרטואר של בארבי.
בעצם, ילדות מפנימות את בארבי כערך אסתטי ועוד שורה ארוכה של דמויות אחרות, שרובן ככולן נראות בטלוויזיה והן מאוד יפות, צעירות לבנות ובעיקר רזות מאוד, (האידיאל של תקופתנו היא הדוגמנית) ואז כשהן גדלות הן מסתכלות על גופן בצורה שלילית. אבל בעצם, הרבה מהדמויות שנראות בטלוויזיה אינן נראות כך במציאות הרגילה: למעשה, טכנולוגיות צלום ועבודת מחשב יכולים לשנות את הצורה של הדוגמנית שצולמה ולהעלים את מה שרוצים (להגדיל חזה, להצר ירכיים, למתוח את הגוף, להעלים שומות בפנים וכו')- כך שמה שאנחנו רואים כתמונה, הוא למעשה פיקציה. זו תעמולה שמטרתה לעודד נשים (וכיום גם מעט גברים) לרזות- כי זה משרת המון חברות ועסקים שהוקמו מסביב לתעשייה זו, החל ממכוני כושר דרך תכשירי הרזיה, קוסמטיקה וציוד כושר ועד לניתוחים פלסטיים. אנו שבויים תרבותית בדימויים שלנו וקשה לנו מאוד להשתחרר מהם. הסיבה לכך נעוצה כאמור, ברעיון מקסימיזציית הרווח שהוא הרעיון הבסיסי המאפשר את המשך קיומו של הקפיטליזם – ללא המשך הצריכה, הקפיטליזם לא ישרוד.
בעצם, החברה משדרת (באמצעות המדיה וסוכני סוציאליזציה אחרים) שלבחורה אסור לאכול (תמיד יש לה רגשי אשם על כך). כיום נערות מדגמנות בגדי נשים- גם זה משפיע על הדימוי של נשים בעיני עצמן. הן כל הזמן שואפות להראות צעירות יותר ויותר ולהגיע למידות גוף בלתי אפשריות כמעט. כלומר, האידיאלים של יופי בזמננו, משדרים דימוי של אישה שאיננה עדיין אישה, כלומר זו שאין לה עדיין מודעות לגופה. זהו מצב הגורם לנשים רבות בלבול. (כך למשל, נשים אחרי לידה מקבלות 'עצות' במגזינים של נשים ומחברותיהן 'מה עליהן לעשות עמ"נ לחזור לגזרתן טרם ההריון במהירות האפשרית': הגוף הפוסט הריוני נתפס כלא אסתטי). הדימויים הללו יכולים לשדר, מאידך, גם סוג של אנדרוגניות, כפי שיוסבר בהמשך.
אחת התוצאות של 'פולחן הגוף' היא תופעת הפרעות האכילה. הקונטקסט ההיסטורי של הפרעות אכילה מתחיל כנראה כבר בימה"ב כפי שמציינות חוקרות כמו ברוך ובורדו. למעשה, תופעות של הרעבה עצמית של נשים מוכרות כבר בימה"ב. מדובר בנשים שהתפרסמו כקדושות וזכו להערכה רבה (למשל קתרינה מסיינה). גם באירופה הויקטוריאנית זכתה תופעת ההרעבה להכרה. ההרעבה נתפשה כהתעלות על הגשמיות של הגוף. אבל תמיד נשים הן אלו שהרעיבו את עצמן ולא גברים.
כלומר, בימה"ב הקונטקסט התרבותי היה שונה, אך התוצאה- הרעבה עצמית – למעשה זהה.
סוזאן בורדו טוענת כי בחברה המודרנית היחס כלפי הגוף השתנה מיחס של זלזול אל עבר הפחד המודרני של אובדן שליטה. היא טוענת כי הלהיטות לשמירת הגוף במצב של רזון נובעת מרצון בשליטה בו. כיוון שאין לנו שום שליטה בעתידנו, הדבר היחידי שנותר לנו הוא לשלוט בגופינו.
בורדו טוענת כי העיסוק הדומיננטי בגוף הפך לסוג של מישמוע עצמי. כיוון שהיחס אל האספקט הגופני הוא מנוכר – כאילו הוא דבר מה זר – לא חלק מהעצמי, (Not self כהגדרתה) וכפי שתיאר אותו אפלטון בפידון: הגוף הוא המעטפה הגשמית של העצמי (Self), כמו מכונה המשרתת את ה'אני' זוהי מעין מקבילה לקיום החייתי. ע"פ ראיית העולם הזו הגוף נחווה כ'בית כלא' שממנו מבקשת הנשמה לברוח. הגוף הוא האויב. גישה דואליסטית זו מסבירה מדוע הנצרות מתייחסת אל המין כאל מינות, מסביר Watts. ואכן, דמותה של המגדלנה מציגה את תמצית הרעיון הנוצרי: הזונה שמרגע ש'חזרה בתשובה' הפסיקה להיענות לכל צורכי הגוף.
לכאורה, גישה זו נוגדת את הרעיון לפיו אנשים רוצים להיראות 'יותר יפים'. (מי מחליט מה יפה?) אבל, בעצם, אם מתייחסים לפעולות שמבצעים בגוף עמ"נ להיראות 'כמו בארבי' – הרי מדובר בסוג של גרימת כאב. (וזאת לצד פעולות כמו פירסינג, טאטו ודומיהן) הגוף הופך לגורם זר שיש להלחם בו: להכפיף אותו לרצונותינו. הדרך היחידה לזכות במשחק זה הוא להרוג את תחושות הגוף ורצונותיו. זה מה שרבות מהאנורקטיות והבולימיות רואות כמטרתן העיקרית.
מעבר לאיבוד התיאבון, האנורקטית שבויה בתשוקתה למזון, ממש כפי שאוגוסטין תאר את היות האדם שבוי בתשוקות מיניות. רבות מהסובלות מהפרעות מזון מתארות את הרעב כ'הרמת ידיים' לדחפים ביולוגיים וככניעה להם.
הנשים הללו מתייחסות לרעב כאל אויב חודרני. הן אינן חוות את הגוף כחלק מעצמן אלא כחלק חיצוני להן, המפריע להן. יחס כזה אל הגוף, טוענת החוקרת ברוך, הוא טיפוסי לכל מי שיש לו/לה הפרעות אכילה. אנשים עם בעיות אלו מתקשים להבחין בחום, קור וכד', כיוון שהם חשים מנותקים מגופם. היחס אל הגוף הוא כאל גורם עוין וחיצוני. הנשמה מתוארת כלכודה ב'כלא' הזר הזה ששמו 'הגוף'. היחס אל הגוף מזכיר את זה שעליו דנו אוגוסטין ואפלטון. כלומר, יחס זה מוטמע היטב בתרבותנו.
אוגוסטין מתאר את שני הרצונות הקיימים בו ומתנגשים ביניהם כל העת: מחד, זה הגופני, הארצי והשני- הספיריטואלי. גם האנורקטית והבולמית מתארות את המאבק המתחולל בהן בין 'טוב' ל'רע', בין המוח (MIND) והתיאבון (הגוף וצרכיו).
במאבק זה הרזון מיצג את ניצחון הרצון על הגוף, והגוף הרזה, THE NONBODY, מקושר אסוציאטיבית עם טוהר. לעיתים קרובות סקסואליות מתנגשת עם הפרעות אכילה .האישה האנורקטית / הבולמית כמו קדושה נוצריה, מעונינת להימנע מיחסי מין והפרעת האכילה היא תרוץ עבורה להימנע מהם. ע"י כך היא הופכת לאנדרוגינוס. היא אינה מעונינת למשוך מינית את הגבר. כלומר, הפרעת אכילה היא מקרה קיצוני של הערצת הרזון. (אותו רזון שהוא אידיאל היופי, שאמור דווקא למשוך מינית את הגברים).
ההתייחסות אל הגוף כאל גורם חיצוני וזר ומנוגד ברצונותיו לאילו של הנשמה הוא מוטיב חוזר במסורת של תרבות המערב (תרבות יוון והנצרות). הדואליזם הוא עתיק- מימי אפלטון. במובנים רבים התרבות העכשווית היא אובססיבית ברצון לשלוט בגוף.
לטענתה של האנורקטית הדיאטה היא האספקט היחידי בחייה שיש לה שליטה עליו. הגוף הופך לממלכה בה היא שולטת ביד רמה ובדיקטטורה. הפרעת האכילה הופכת למכשיר באמצעותו היא בודקת את גבולות יכולתה הפיזית, לפני שהיא מתמוטטת.
ההזדהות היא עם הנפש (MIND) – עם אידיאלים של שלמות רוחנית, פנטזיות על שליטה מוחלטת.
כאשר נשאלות נשים הסובלות מהפרעות אכילה מהי המשמעות ותפיסת הג'נדר אצלן, הן מציגות מחד- פחד וסלידה מהתפקידים הנשיים המסורתיים ומההגבלות החברתיות, ומאידך- פחד מהנשיות עצמה.
מתבגרות אנורקטיות ובולמיות מפחדות לגדול ולהיהפך לנשים עם גוף נשי. הן רוצות להישאר כמו פיטר פן- 'צעירות לנצח'. או יותר נכון- מאמצות מראה 'פיטר פני' – של נער.
הן אינן רוצות להפוך לנשים/ אמהות כי הן רואות בסוג זה של חיים הקרבה.
האנורקטית/בולמית מבקשת 'לצאת מגופה' – זהו סוג של מחאה. היא חשה כי החברה לא מאפשרת לה להתפתח בדרכים בהן היא יכלה להתפתח לו נתן לה.
האישה האנורקטית / בולמית מרגישה כי התרבות 'סוגרת' עליה ולא מאפשרת לה להתפתח. לצערנו, סוג זה של מחאה נשית, באופן פרדוכסלי, משמר את האישה כייצור חלש וכנוע. השליטה היחידה שנותרת לאשה היא השליטה בגופה, אך זו פוגעת בה. כלומר, בתור מחאה פמיניסטית, האובססיה להיות רזה פועלת נגד הנשים האנורקטיות והבולמיות ולא בעדן.
האנורקטית והבולמית רואות את הגוף הנשי כמופקר וכשהוא מונהג ע"פ רצונן הוא הופך ל'גברי'. וכך למרות תחושת ההתעלות בעקבות השליטה בגוף עם הירידה במשקל – למעשה, זה מוביל להרס עצמי.
כל הזכויות שמורות לאביבית אגם דאלי
השארת תגובה