זוכרים את סרטו של צ'רלי צ'פלין "זמנים מודרניים"?. הקטע הזכור לי במיוחד בהקשר לעולם העבודה של הקפיטליזם המוקדם מציג את צ'פלין מתפקד כמכונה. לא אדם. הוא חוזר שוב ושוב על אותה פעולה. תיאור פרודי על פס היצור שנביאו הוא הנרי פורד.
הביקורת שמציג צ'פלין בחן כה רב מצביעה על חוסר סובלנותו של המעסיק הקפיטליסטי המתייחס אל עובדיו כאל מכונות האמורות לייצר ביעילות עוד ועוד סחורות, ללא התחשבות בהם. הביטוי של בנג'מין פרנקלין TIME IS MONEY מבטא את תפישת העולם הקפיטליסטית המתייחסת ליעילות כאל ערך עליון. בשמה של אותה יעילות אין זמן לדברים שאינם פרודוקטיביים, מבחינתו של הקפיטליסט. הזמן הופך בעצמו למוצר שניתן לחסוך אותו, לשלוט בו, לחסוך אותו, או להגביר יעילות באמצעותו. הזמן אינו 'שייך לי', (לי=המועסק/ת) אלא למעסיק, כל עוד הוא/היא נמצאים במרחב של עולם העבודה. העידן שלנו שינה את מרחב העבודה וכיום יש אפשרות לעבוד מהבית. לכאורה זה נראה יותר טוב, כי השליטה בי, העובד/ת אינה עריצה כמו בימי הקפיטליזם המוקדם. אבל רק לכאורה כיוון שזמן השהייה בבית נגרע ונגזל וכך משתלט זמן העבודה גם על זמן הבית. זמן הפנאי. מה שלא קרה בעידן הקפיטליזם המוקדם. בזמנו, כשאדם סיים את יום עבודתו הוא הותיר את עבודתו מאחור. עד למחרת כשהגיע למשרד/ בית החרושת. המרחב סומן: מה שבפנים – שייך לעולם העבודה ומה שבחוץ – לא. העידן הפוסט מודרני מציג עולם אחר. כביכול טוב יותר. אבל למעשה אם נבחן את תנאי העבודה של פועלי הייצור בתקופתו של הנרי פורד למשל נמצא כי התנאים הסוציאליים שניתנו לפועליו של פורד בעידן הקפיטליזם המוקדם טובים בהרבה מאלו הניתנים לעובדי הקבלן בימינו (לפחות לאלה שבמדינות המערב). ואינני מתכוונת אך ורק לפועלי הצווארון הכחול אלא לכל מי שמוגדר כ"עובד קבלן": המעסיק אינו מחויב כלפי העובד/ת ורשאי לפטרו תוך פרק זמן קצר. העובד לא נהנה מתנאי פנסיה וחשוף לניצול, לעיתים מתמשך.
עוד אלמנט שיש להתייחס אליו במעבר מעולם העבודה של הקפיטליזם המוקדם אל זה של הקפיטליזם המאוחר הוא העובדה שעברנו מקפיטליזם של ייצור לקפיטליזם של צריכה. כלומר עברנו, (במערב) מעידן שהתמקד בייצור סחורות לעידן של מיתוג. של ייצור מותגים ודימויים. מה שאומר שמה שחשוב ליצרן אינה עוד הסחורה אלא הדימוי העוטף אותה. או במילים אחרות לא ההמבורגר הוא החשוב אלא המיתוג של חברת ההמבורגרים ואופני הפנייה שלה אל הצרכנים. אבל כיוון שעברנו מעידן של יצרנים (=אקטיבים) לעידן של צרכנים (=פסיבים) אנחנו צריכים לעבוד הרבה יותר כדי לספק את ה"צרכן/ית" שבנו. כתוצאה מכך אנו מתמקדים בעבודה יותר ויותר על חשבון דברים אחרים כמו: זמן פנאי לעצמנו, זמן עם הילדים, טיפוח הסביבה הפיזית שלנו, טיפוח תחביבים, טיפוח הקהילה ועוד…
החיפוש המתמיד אחר כסף (כדי לרכוש עוד ועוד תדמיות המתגלמות באמצעות סחורות ממותגות) מעמיק את הפער בינינו למשפחה ולקהילה. דווקא הפרסומות, המעודדות את הצריכה, מציגות תמונת עולם אידילית של אמא אבא וילד בכפר. ממש פסטורליה!.
כל הזכויות שמורות לאביבית אגם דאלי
השארת תגובה