| ככלל, קליפים מתאפיינים בקיטועים מהירים. הצפייה היא בזרם של סגמנטים קצרים, היוצרת אפקט של פרגמנטציה. ריכוז לאורך זמן אינו נדרש מהצופה. באופן כללי, תופעת הפרגמנטציה קיימת בטלוויזיה כמדיום ובקליפים היא קיימת בצורתה הקיצונית ביותר. הדברים נכונים כמובן גם לגבי האינטרנט: הקליפים משודרים בתוך מכלול של קטעים אחרים: פרסומות, ראיונות, חדשות וכדומה. ההגדרה המפורסמת של ז'אן לוק גודאר לגל החדש של הקולנוע "לכל סרט יש התחלה אמצע וסוף, אך לאו דוקא בסדר הזה" התחלפה במוטו הרבה יותר קיצוני: לקליפים אין התחלה אמצע וסוף או איזה הגיון רציף בהכרח. מדובר ברצף של אלפי תמונות המתחלפות בקצב מסחרר. קשה מאוד לנתק את העיניים מהמסך. שום דבר אינו קופא במקום. הכל משתנה לנגד עיננו. הכל חשוב ולא חשוב באותה מידה. עבר הווה ועתיד מתחברים לאחד.
מרבית הקליפים אינם עולים באורכם על 4 דקות. כיוון שהצופה אינו מרוכז בצפייה אלא רק בחלק מהזמן (כ 34% מזמן הצפייה) ועסוק בפעילות נוספת (כמו קריאה, גלישה באינטרנט, אכילה, שיחה, טיפול בילדים וכדומה). הרי שהsound הוא המתווך בין המסך לצופה. למעשה הצופים צופים בקליפ על מנת להשלים את אשליית הימצאותו של הזמר במקום. הקליפ מצטט מהקולנוע קונבנציות ייצוג כמו: צורה, מקצב וזרימה ופחות מתמקד בתוכן ובמשמעות. הקליפ הוא מעין "ארץ לעולם לא", פיטר פנית, בה כולם צעירים לנצח. הזמן קופא אין הררכיה של עבר ועתיד. יש מן הקפאה של הקיום. מעין גן עדן ללא זמן ומקום שאפשר להתחבר אליו באמצעות לחיצת כפתור. יש בקליפ אלמנטים של בריחה מהמציאות אל מחוזות רחוקים של אשלייה מתוקה. זהו קיום בדוי בו הצופה רק יושב ונהנה. עולם שבו הדימוי הוא האמת והאמת היא הדימוי. כלומר, זהו עולם הפוך שבו מבוטלות המחיצות המסורתיות בין דימוי לרפרנט. הבריחה אל עולם אחר מיוצגת גם באמצעות תופעת הרטרו בקליפים. העבר כארץ אחרת בה מטייל כביכול נמען הקליפ. הרטרו הוא מאפיין מרכזי של המצב הפוסט מודרני ועוסק בעימות עם המודרניזם והמודרניות בשאלת החדש והמקורי. לנוכח סגידתה של המודרניות לערכים אלה, מעודד הפוסט מודרניזם דווקא דיאלוג עם העבר. ניכוסם וקישורם של סגנונות ישנים וחדשים הופך למרכיב עיקרי באסתטיקה הפוסט מודרנית הבאה לידי ביטוי לא רק במוסיקה אלא גם באמנות, באופנה, בפרסומות, בארכיטקטורה ובשדות שיח אחרים של התרבות הפופולארית. למעשה, הרטרו איננו אקט פשוט של מחווה או חיקוי. הוא משלב גישה אירונית כלפי הסגנון המוקדם ומהווה הערה ביקורתית על פולחן המקוריות.
הלך הרוח הפוסט מודרני מציג מחד תחושת ניוון רגשי, פסימיות וייאוש. תוצר של התפכחות מאשליה על דברים בהם האמינו בעבר. מאידך הפוסט מודרניזם מציג גם הלך רוח הדוניסטי, שטותי וחסר אחריות. דומה כי מגמה זו היא כלל עולמית. כאמור, הקליפ כפורמט הנו גלובלי במהותו וככזה לוקח חלק בַתרבות הגלובלית הצעירה. למעשה, קליפים תרמו ל'אמריקניזציה' של העולם, בו צעירים ממקומות שונים לובשים אותם מותגים ושומעים אותו סוג של מוסיקת פופ או רוק. התרבות שהופכת לכלל עולמית באמצעות התקשורת האלקטרונית מבשרת את עלייתם של אוניברסליות של רעיונות ושל דימויים שאינם תלויים בידע כלשהו. השפה החזותית היא דוגמא מובהקת לכך (ולמעשה, גם המוסיקה הפופולארית): בעצם השימוש בתמונות, הקליפים מעבירים אינפורמציה אותה מבין כל מי שצופה בהם. התופעה הזו מרמזת על האספקט הגלובלי של הוירטואליזציה. ים וצבא נתפסים כיסודות הזהות הקליפ המצטט מסרב בדר"כ לומר אמירה חד משמעית וברורה ובאמצעות ההתייחסות לעבר הוא מציג כמה אמיתות וכמה אמירות בו זמנית. לעיתים תוך הצגת דבר והיפוכו זה לצד זה: רציני עם מגוחך, יפה עם מכוער, עבר עם הווה וכו'. כל הזכויות שמורות לאביבית אגם דאלי
|
השארת תגובה