על הקליפ של קולדפליי up & up
בקליפ החדש של קולדפליי up & up משתמשים יוצרי הקליפ (הישראלים) וניה הימן וגל מוג'ה (המופיעים בקרדיטים בפתיח, בדומה לסרט קולנוע) באלמנט של התקה, של הוצאה מההקשר (העומדת בניגוד להתמקמות קבועה בחלל נתון). ההתקה עוסקת בפירוק של משמעויות ובהצבתן מחדש. ההתקה פועלת על רצף של מסמנים העומדים ביחס של תחליף ומילוי מקום: כך כל סימן מיוצג על ידי סימן אחר, כשרשרת סמיכויות אינסופית. הצפייה באוסף של אתרים יפיפיים ובמקומות אחרים בקליפ יוצרת תחושה של טיול אבל זו רק תחושה.
אם נחליט להתייחס אל מה שנראה בקליפ כתמונה בעלת אמירה אחת מרכזית, נמצא שחברי הלהקה מוצגים בו כאלילים, כגדולים מהחיים. על כן לא מפתיע שחבר הלהקה שהתראיין לאחר פרסום הקליפ טען שהיה מקנא לו להקה אחרת או אמן אחר היו מלווים את הקליפ. כל פעם שאחד מחברי הלהקה מוצג בקליפ, בפרט כריס מרטין, סולן הלהקה, הוא נראה גדול מסביבתו, ענק: תופעת טבע ממש. כל אחד מחברי הלהקה נראה כמו אחד מאלי האולימפוס – מוצג על הר או על גבי תופעת טבע כזו או אחרת. הפרספקטיבה המעוותת מתבטאת בגודלם העצום של חברי הלהקה ובפרטים המופיעים לצדם בקליפ שהופכים אותו לכל כך מיוחד ולכזה המנסה לייצר אמירה כלשהי מעבר למקבץ תמונות מקרי. דוגמאות להמחשת הפרספקטיבה המעוותת (מעוותת עבורנו, המורגלים בפרספקטיבה הרנסנטיסטית והצילומית שירשה אותה) הן למשל דמויות של שחייניות השוחות בתוך מכונת כביסה: גורד שחקים הממוקם בתוך צלחת ועתיד להיאכל בעזרת מזלג: צנחנים הצונחים אל קערת פסטה: שחייניות שוחות בתוך קערת מרק: פופקורן המאיים להתפרץ מלועו של הר געש: מטוס המרחף אל עבר מדף ספרים: כוכבי לכת הצפים בתוך חלל של שכונה אמריקאית (וזו רק רשימה חלקית). הפרספקטיבות המעוותות יוצרות גם אפשרות של אמירה סביבתית. כך למשל מופיע פרפר ענקי על אסדת גז: כוס חד פעמית ענקית צפה בנחל ומאיימת לזהם את הסביבה: צב מים שט (לדאבון לב) בתוך תחנת סאבוויי (כנראה בגלל שאין לו מקום?): פילים על שטיח אותו מנקה שואב אבק (כך הגדול הופך בקליפ לקטן ולהפך). הקליפ מספר על מלחמה או סוג של מאבק בין טבע לתרבות או בין טבע לטכנולוגיה כשלא תמיד ברור מי הוא המנצח באותה מלחמה: לעיתים זה האדם והטכנולוגיה, לעיתים כדור הארץ: ובמחשבה שנייה- בדרך כלל האדם הוא המנצח (לדאבון לב – כך רומז לנו הקליפ). ההגדלה וההקטנה מציגות את הטבע לפעמים כשגיא ולפעמים כקטן, נכבש תחת מכבשי התעשייה. האדם והטכנולוגיה נצחו את הטבע. "עובדה": הרקדנית קופצת הישר לאש וממשיכה כאילו לא ארע דבר: כוכבי הלכת הם רק חלק מתפאורת רחוב, ועוד ועוד. בעצם, המדיום הוא המסר – המדיום (הקליפ עצמו) הוא המאפשר הקטנות/ הגדלות שכאלה ולכן יכול לספר את הסיפור הזה בכזו יעילות ותוך יצירת אשליה של מימזיס. המקומות המיוצגים בקליפ גזורים (ממש) מהמציאות אך הם בה בעת גם פנטסטיים, כי הבריקולאז' או השילוב המוצג בקליפ הופך אותם לכאלה: למקומות ללא מקום, מלבד המקום של המדיה. אלו אתרים בדויים, כמו אתרים המופיעים ביצירות אמנות. אלו מרחבים משועתקים שאינם כפופים למציאות הפיזית או "הרגילה", לחיי היומיום. מדובר באשליות.
הדימוי, הוא מושג מפתח לענייננו, שכן במקורה, המילה "דימוי" בלטינית מתקשרת עם השורש Imitari, שמשמעו זיוף. הדימוי החזותי מתפקד, אם כן, כמעין ערכאת ביניים שבין טבע לתרבות: הדימוי החזותי הוא בעל דמיון לתוצר שבמציאות, ועם זאת הוא חסר את ההיבט השימושי של האובייקט או הדבר שאותו הוא מתאר. הדימוי מאבד בקליפ את ההיבט השימושי שלו והופך למשהו אחר.
הדימוי החזותי, בשונה משפה כתובה או מדוברת, הוא ערוץ תקשורת המתבסס על דמיון בינו לבין הדבר שאותו הוא מייצג וקיים במציאות ובסביבה המוכרת של כל בן תרבות. על מנת שדימוי יופיע צריכים להתקיים שני גורמים עיקריים: טבע או סביבה ואדם חושב. כלומר, על מנת ליצור דימויים, דרושים הן העולם והן המחשבה, שכן דימוי הוא יציר של הדמיון האנושי שהסביבה מהווה לו רקע. הקליפ מתבסס על הדימוי וקיים "בזכותו".
כך אשליה ומציאות הופכים לאותו הדבר עצמו בקליפ. העולם הופך לעולם של מסכים המנתקים ומנתצים את ההפרדה בין אמת לבין בדיה.
אם כן, מקומות במדיה מבטאים בעיקר הלך רוח, מצב תודעה שאותו מצטט המוען (הקליפ). כך הפך הדימוי מאז עידן השעתוק הטכני למכשיר פעולה תודעתי בתרבות ההמונים.
התצלום הוא בעת ובעונה אחת נוכחות מדומה וסימן להיעדרות; אצל הנמען נוצרת תחושה של הבלתי מושג בעת שהוא מתבונן בתמונות המתחלפות. המוען, המודע לעיקרון זה של הדימוי, דהיינו לכך שביכולתו לעורר בנו זיכרון של הדבר האמיתי והשתוקקות אליו, משתמש בו לעתים תכופות. הדמיון של הדימוי ל"דבר האמיתי" מעורר בנמען את האשליה שמה שנראה הוא דבר-מה אמיתי שאכן קיים. הדימוי מחבר את הנמען אל אשליה שכביכול קורמת עור וגידים, אך בפועל היא מתרחשת על המסך בלבד או במחשבות ולא במציאות הפיזית או בחיי היומיום. מבחינה זו הקליפ מהווה מעין גשר, מעין תיווך, בין עולם הדמיון למציאות הפיזית בה ממוקם הנמען, מעבר למסך.
אם תהינו מי נצח ב"קרב" שמציג הקליפ: האדם או הטבע אזי מה שבטוח הוא שבכל מקרה להקת קולדפליי היא המנצחת והיא עושה זאת בגדול- תרתי משמע. היא גדולה מהחיים, מהטבע, מהגיאוגרפיה עצמה. בעצם מהחלל כולו. הפרספקטיבות המעוותות הזכירו לי את פרספקטיבות ימי הביניים בכנסיות הביזנטיות שם הופיע ישו כישו פנטוקרטור, ענקי, מנצח, גדול מעל כולם. ישו פנטוקרטור אינו שליט של מקום ספציפי אלא הוא שליט רוחני. גם כריס מרטין הוא סוג של שליט, לפחות בעיני חלק מהמאזינים לו. בימי הביניים הייתה להקטנה או להגדלה משמעות סימבולית, דהיינו של הצגת מה שחשוב כגדול ביחס לסביבתו, ולמה שקטן ביחס לסביבתו כפחות חשוב: כאן המשמעות של הקטנה/ הגדלה מבקשות להציג את חברי הלהקה כ"גדולים מהחיים" ואת הטבע כניזוק העיקרי משלטון האדם ומרודנותו. הטבע התכווץ. הטבע מוצג במרבית הדימויים כקטן. מחוז החפץ היחיד שמציע לנו הקליפ, לאור מצבו העגום של כדור הארץ, הוא עולם המוסיקה הפנטסטי והבדיוני או עולם המדיה – מקום ללא מקום ובמקום כזה ברור שקולדפליי יהיו המנצחים הגדולים.
כל הזכויות שמורות לאביבית אגם דאלי
השארת תגובה