לפני כמה שנים צפיתי בתיאטרון גשר בהצגה הנהדרת "יונה ונער". הסיפור מתבסס על רומן מאת מאיר שלו. המשתתפים מתארים את ההתרחשויות בהצגה כמו היו נעדרים ממנה. חוץ ופנים מתערבבים. כך למשל הנערה מתארת את שקורה לה בגוף שלישי למרות שהיא נוכחת במקום. סיפור המעשה, המתרחש טרם קום המדינה, הוא על זוג פלמ"חניקים שהכירו עוד מילדות. הנערה, תל אביבית, מצאה ציפור פצועה במרפסת ביתה ומביאה אותה לווטרינר בגן החיות במרכז ת"א. הוא מזהה כי מדובר ביונת דואר. הילדה מטפלת בה ומוצאת עניין ביוני דואר עד שהיא הופכת ליונאית בעצמה מטעם ארגון "ההגנה", כלומר הופכת למי שמסייעת בהעברת ידיעות ומסרים באמצעות יוני הדואר. שכן, כידוע, יוני דואר תמיד חוזרות לשובך. הן תמיד חוזרות הביתה ומאיזו נקודה שממנה הן יצאו, הן תמיד ישובו אל בסיס האם. כך שימשו יוני הדואר לאורך ההיסטוריה: כבר ביוון העתיקה השתמשו ביוני דואר להודיע מי זכו באולימפיאדה. היונה שימשה במלחמות כמי שמתגברת על פערים במרחב ומעבירה מסרים, לעיתים מוצפנים, כאלו שלא יובנו לאויב. לעיתים נעזרו ביוני דואר לא רק מי שעשו מלחמות אלא גם אוהבים. היא שימשה עבורם כשליח, מי שהעביר את מכתבי האהבה הסודיים שלהם במסירות ואפילו לא הציץ ולא קרא את שכתבו זה לזו.
ליונה כ- 50 מינים. כל היונים מצטיינות בקשר ובנאמנות לשובך ובחוש התמצאות לחזור אליו ממקומות מרוחקים. היונים הן מונוגמיות, ומחליפות בני זוג רק במקרה של פטירת אחד מבני הזוג. זוג היונים – יונה ויון (תור) – מתנהגים כזוג מאוהב.
ההצגה מספרת בקיצור על משמעות היונה בתרבות העברית היהודית והמערבית בכלל. הנה קצת יותר פרטים:
היונה מוזכרת במקרא יותר מאשר כל עוף אחר- כ- 32 פעם. לראשונה היא מוזכרת בסיפור המבול, כשנשלחה על ידי נח לראות אם תם המבול ואם חזרו החיים למסלולם (בראשית, פרק ח , ח'-י"ב). מששבה היונה לנח היה בפיה עלה של זית.
תמונה זו אינה באה בהכרח לבשר על שלום – כמקובל משום מה, אלא להביא בשורת חיים רעננה. נח הבין מכך שהעצים כבר נראים לעין, אבל הארץ עדיין לא נראתה. כעבור שבעה ימים נח שלח שוב את היונה והפעם היונה כבר לא שבה. נח מבין כי פני האדמה כבר נגלו. בסיפור נח לא היונה מסמלת את השלום העולמי, אלא הקשת (בראשית, פרק ט , י"ב-ט"ז). כך הקשת מוצגת כסמל לברית שכרת אלוהים עם בני האדם לאחר המבול.
היונה תופסת חלק מרכזי במיוחד בשיר השירים. במסורת חז"ל נתפרשו שירים אלה באופן אלגורי כמשל ליחסי עם ישראל ואלוהים ואת קשר האהבה בין ישראל לאלוהיו. כך, כפי שהיון והיונה אינם נפרדים כך גם האלוהים ועם ישראל לעולם לא מתנתקים זה מזה. לדוגמא: "יונתי בחגווי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעי קולך" (שיר השירים ב' , י"ד).
בבית המקדש הוקרבה היונה כיוון שסמלה טוהר . היונה הייתה קורבנם של העניים בעוד שהבקר והכבשים היו קורבנם של העשירים.
באמונה ובפולקלור של העמים היונה התחבבה על בני האדם יותר מכל העופות, בשל צורתה הנעימה, הליכתה הנאה, דרכה השקטה ללקט את מזונה, חיי הזוגיות והמשפחה ההדוקים שלה והקלות בה היא מתרגלת לאדם. תכונותיה אלה עשו אותה לסמל הטוהר, האהבה, והשלום.
היונה מופיעה כמסמלת את האלה אפרודיטי (עשתורת), שלה זיקה לפריון, לידה והתחדשות בעולם המינואי. בעולם הרומי מופיעה היונה כמסמלת את אלת האהבה ונוס וכסמל של פריון . מעניין שגם בתרבות היהודית נקשרה היונה עם פריון. כך למשל, טקס הקשור לפריון הוא טקס פדיון הבן המקובל גם בנצרות. במהלך הטקס מוקרבים זוג יונים או זוג תורים .
היונים מופיעות גם בדימויים הקשורים לפולחן ולמוות. היונה מופיעה במונומנטים של קבורה, בכתובות קבר ובציורי הקטקומבות כסמל לנשמת המת ועלייתו לשמים . זהו הד לאמונה הקדומה שהיונה היא ציפור הנפש. עיטור המצבות באמצעותה הוסבר כסמל להשארות הנפש, לתחיית המתים או לקשר האהבה בין המתים לחיים . היונה בקטקומבות ובסרקופגים מסמלת גם סבל ומרטיריות. ואכן, יונים מופיעות לצד קדושים ומרטירים כמו: Remigius, Thomas Aquinas, st. Fabiani, st. Gregury the great, st. Louis, st. Dustan ועוד . באזורים הכפריים של יוון בת זמננו, בקינות הלוויה הציפור היא דימוי לנפש העוזבת את הגוף, והיא גם מתווכת בין עולם החיים לעולם המתים, על שום שבמעופה היא יכולה לחצות את הגבולות בין העולמות וכך להעביר מסרים בין המתים למקוננים . הציפור מסמלת את הנשמה שלא נחה ולא תגיע לקבורה והיא מטיילת בין העולם הזה לעולם הבא . מנהג עיטור מצבות בדמותן של יונים בא לסמל את נצחיותה של הנפש שהגוף הוא רק כלאה הזמני, את תחיית המתים ואת קשר האהבה בין החיים למתים . מנהג אחר הוא הקמת שובכי יונים בבתי קברות בשל האמונה כי היונה היא ציפור הנפש .
בעולם הנוצרי מקבלת היונה תפקיד מיוחד: הברית החדשה מספרת כי רוח הקודש ירדה בדמות יונה בעת הטבלתו של ישו (מרקוס א' , 9-11). בבשורות של מתי ולוקס מתוארת ירידת רוח הקודש כמאורע חזותי: "ויהי כאשר נטבל ישוע וימהר לעלות מן המים והנה נפתחו לו השמים וירא את רוח אלוהים יורדת כיונה ונחה עליו" (מתי ג' , 16-17). מכך משתמע שהיונה היא צורת ההתגשמות של רוח אלוהית היורדת על ישוע בעת טבילתו וממלאה אותו. בשל תיאור זה, ההמחשה הפופולארית ביותר של רוח הקודש באומנות הנוצרית, היא בדמותה של יונה.
ונחזור להצגה: סיפור מקביל לסיפורה של הנערה התל אביבית הוא סיפורו של "התינוק" – ילד יתום שהפך לעלם והועבר בילדותו לדודיו בקיבוץ עמק הירדן. הבחור והבחורה מתוודעים זה אל זו כאשר יוני הדואר מעמק הירדן מובלות לתל אביב על מנת לבדוק כי הן אכן תגענה לשובך שלהן ותוך כמה זמן. פגישה נוספת מתרחשת כאשר יוני הדואר מתל אביב מועברות אל עמק הירדן. על רקע העניין המשותף ביונים מתפתח סיפור אהבה והקשר המעניין בין שני הצעירים מתאפשר בזכות היונים המעבירות בין בני הזוג הודעות. זה מתאפשר לאחר שאחת היונים של הנער מועברת לנערה ואחת היונים של הנערה מועברת לנער. אינני רוצה לפרט את כל הסיפור, צריך לקרוא את הספר או להגיע להצגה כדי לחוות אותו, למרות שהכותרת ודאי מובנת למי שקראו את הסיפור או חזו בהצגה. ואכן, הכותרת הזו "האב, הבן ורוח הקודש" היא האסוציאציה הראשונה שעלתה במוחי בסיום ההצגה: היונה כרוח הקודש המעברת את הנערה/ אשה במקום אהובה שנפל בקרב טרם עת. לא במקרה נבחרה היונה ולא כל עוף אחר לסמן את קשר האהבה בין הגבר המת המכונה בהצגה, כמה אירוני, "התינוק" לבין היונאית התל אביבית שלא שכחה אותו לעולם.
כל הזכויות שמורות לאביבית אגם דאלי
השארת תגובה