איטליה חווה את אחד המשברים הגדולים של הזמן הזה. בדיוק בשנה שעברה הייתי שם בקרנבל 2019. מזג האויר היה מצוין ולא דומה במאום למה שקרה שם בחורף האחרון וביתר שאת בימים אלה ממש. הפוסט הזה מוקדש באהבה לאיטליה היפה ובפרט לקרנבל של סוף החורף. בתקווה שתחזור לימים בריאים יותר.
הקרנבל של ונציה התקיים מדי שנה בסביבות חודש פברואר עד ראשית מרס. זו מסורת שראשיתה בתרבות העממית של ימי הביניים ושיאה ברנסנס. הקרנבל בימנו ממשיך מסורת זו שמקורה בקומדיה דל ארטה האיטלקית. אבל מה הוא הקרנבל? מה הם מקורותיו? ובכן –
בצורתו המקורית, הקארנבל הוא טקס עממי המבליט את החוויה המשחררת של החיים. מדובר בחגיגה עממית, בידורית ומצחיקה באופייה, המלווה בתחפושות, במוסיקה, בתחרויות ובריקודים ומעמידה את החוויה החושנית והגופנית במרכזה. לכך מכוון גם השם Carnival שמשמעותו Carne Vale – "שלום לך בשר": בקארנבל נפרד האדם מהנאות הבשר ומהגוף – מעין מחווה חושנית אחרונה, חגיגה של התחדשות ויצריות – על גבול התהום והצום: הקרנבל הוא האירוע המסיים את השיח של הגוף ופותח פתח לשיח של הנשמה, בפרוס ארבעים ימי הצום- הלנט – שלפני הפסחא הנוצרית. דיאלקטיקה זו של חציית גבולות: בין חיים ומוות, בין גוף ורוח,בין רצינות וצחוק, בין חטא וגאולה, הופכת למרכיב מרכזי באידיאולוגיה ובאסתטיקה של הקרנבל לאורך ההיסטוריה.
מבחינה אידיאולוגית, מהווה הקארנבל אמצעי של שיחרור פוליטי: תחת קורתו נפגשים בני אדם ממעמדות שונים לחוויה משותפת של חופש, אילתור וצחוק. הקארנבל מייצר איפוא, כפי שמדגיש מיכאיל באחטין, את החוויה הדיאלוגית. מפגש זה נעשה ברוח של פאמיליריות המשוחררת ממסגרות נוקשות או מהירארכיות פוליטיות ואסתטיות קפואות, הנהוגות "בחיים הרגילים", שמחוץ למסגרת הקארנבל. במובן זה עשוי הקרנבל לשמש הן כמכשיר של סוציאליזציה והן כצינור של מחאה פוליטית. מחאה זו אפשרית משום שהיא מתבצעת על רקע של אוירת חירות והומור הנוטה למוטט גבולות מעמדיים, מיניים ואסתטיים. טקסי ההתחפשות העומדים במרכז ההוייה הקארנבלית ובמיוחד טקס ההמלכה וההדחה ההיתולית של מלך הקארנבל, יכולים לתפקד כמכשיר של ביקורת מול נציגי האוטוריטה מתוך ניסיון להעמידם באור יחסי, אבסורדי ונלעג.
מבחינה אסתטית, מתמצית החוויה הקרנבלית בטישטוש הגבולות בין העולם היומיומי לבין העולם התיאטרלי שנברא בהוויה הקארנבלית ושנחווה באופן ניסיוני כאילו היה חלק בלתי נפרד מה"החיים" עצמם. ואכן, הקארנבל יוצר מסגרת ייחודית של מקום (תהא זו ככר השוק, ככר הכנסיה, או ככר הארמון) ומסגרת של זמן (זה הזמן המוגבל בו מתקיים הקארנבל). הקארנבל אינו נחווה כ"בזבוז של זמן" אלא כזמן אלטרנטיבי, עשיר ודחוס. עניין זה מבליט את קיומו כ"עולם אחר" – בצד העולם הרגיל.
הקארנבל הוא מחזה ללא במה וללא חלוקה לשחקנים ולצופים. בקארנבל כולם משתתפים פעילים. כולם שייכים לרוח הקארנבל. זהו "עולם הפוך" – עולם אקסצנטרי (אקס-סנטר –הוא זה שמחוץ למרכז). העולם ההפוך מאפשר ראיית עולם חלופית שאינה מכירה באיסורים ובסייגים של עולם החוק הרגיל. היא שיוצרת את חויית העירוב האנושי, את חויית הכילאיים המכירה בערך השוני ובהבדלים שבין מינים, תרבויות ואידיאולוגיות מתחרות. באמצעות הצחוק והפארודיה, מוצגות אידיאולוגיות אלה ביחסיותן ה"עליזה". הן מאפשרות תפישת עולם גמישה יותר, הנפתחת אל ה"אחר". אחר זה מטבעו, נמצא בשוליים האקס צנטריים של החברה, אלא שכאן, בהוויה האקס צנטרית העליזה השולטת בכיפה, הוא זוכה ללגיטימציה חדשה המבליטה את האוטופיות הגלומות בפוטנציאל הקארנבלי.

השארת תגובה

ביטול