|
כיצד הפכה הפיתה לאובייקט כה זמין הנושא עמו את התואר "ישראלי"?. כשחושבים על הפיתה היא מתחברת אסוציאציטיבית לתרבות הערבית, המזרחית. אבל המילה "פיתה" לא קיימת בערבית בצורתה זו, שכן הצליל P לא קיים בערבית. יתכן שהפיתה מתחברת ל"פתה" (FATE) שהיא דייסת פתיתי לחם וחלב. ייתכן שהייתה קרבה בין המילים כי משמעו של השורש פתת הוא לפורר. אבן שושן ומילונאים אחרים טוענים כי המילה "פיתה" באה מ"פיתא" בארמית. המילה פתה קרובה גם למילה פת (=לחם). מסתבר כי המילה פיתה קיימת גם ביוונית המודרנית ומשמעה עוגה או מאפה מבצק… הערך המילוני פיתה מוגדר אצל אבן שושן כ: "עוגת לחם שטוחה הנאפית כמנהג עדות המזרח". שויקה מוסיף וכותב כי: פיתה היא לחם מזרחי עגול ושטוח". בתרבות העברית המתחדשת בארץ ישראל מופיעה הפיתה כמזון ערבי הנקשר עם הילידים (הערבים, המקומיים) או עם יהדות המזרח. צריכתה כפריט "ערבי" אינה מאיימת, אלא נתפסת כחלק מהתנסות בהווי המקומי של הפרויקט הציוני. כלומר, מי שצורכים את הפיתה עושים זאת (גם) כאקט סימבולי שמשמעו מחד קרבה בין שתי תרבויות זרות: ערבית ויהודית (מגע שתוכנו הסימבולי הוא שלום). אך תתכן גם אינטרפרטציה אחרת לפיה אכילת הפיתה מחברת את היהודי (האשכנזי) עם ההוויה הלוקלית, ולכן יכולה להיתפס גם כפעולה הקשורה להטמעות במקום. אקט ציוני. היהודי הגלותי לומד לאכול פיתה וזיתים וכך נטמע בהוויית המקום והופך לצבר. ייחוס הפיתה ליהודי המזרח בכלל ולתימנים בפרט מופיע למשל בשיר "מרים בת ניסים" מ 1947 של נתן אלתרמן ששרה שושנה דמארי וניתן להאזין לו כאן: http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=361 אלתרמן כותב: מאז רק עלה ערכה של הפיתה במקומותינו והיא הפכה למאכל עממי לוקאלי אהוב הנאכל לצד הפלאפל, החומוס והטחינה שנחשבים למנה הישראלית האולטימטיבית. דומה כי עממיותה של הפיתה כרוכה בסימונה כאובייקט "נמוך" ובה בעת קומוניקטיבי ופשוט. ללא תיחכום. ממש כמו דימויו של הצבר. |
כל הזכויות שמורות לאביבית אגם דאלי
השארת תגובה