המלה שלום מכילה בחובה כל כך הרבה. מצד אחד שלמות (של השלם) מצד אחר שלווה (במלה שלום עצמה מופיעות האותיות המרכיבות את המלה שלו): בעצם ההבטחה לשלום, כלומר למצב של אי לוחמה. בעברית המילה 'שלום' היא גם ברכה הנאמרת כשפוגשים משהו וגם הבטחה לשקט. רוצה לומר, עצם ההכרות עם מי שמולי ואמירת הברכה 'שלום' מאותתת לצד שכנגד כי אני, כמוען/ת רוצה להכיר אותו וגם לשמור אתו על קשר חברי וטוב, או לפחות לא תוקפני. השלום נדרש גם בבית, בין בני זוג ולו קוראים 'שלום בית'. ביטוי אחר הוא – לך לשלום – ברכה לשמירת שלומו של מי שעתיד לעזוב את המקום, את הטריטוריה. הדרישה בשלום פלמוני או אלמוני 'השלום לו' משמעותה היא בירור אם לא קרה לו אסון.
שלום הוא מושג אוטופי כי הוא קשה להשגה. המלה שלום באה מהשורש של המלה שלמות – מצב שקשה להגיע אליו, כי תמיד לא נהיה מושלמים, כלומר אנושיים. שלום מוחלט לא יכול להתקיים בעולם הזה, שתמיד יש בו מצב כזה או אחר של חוסר שלמות ושל השתלטות האחד על השני. של קונפליקט כזה או אחר. גם במובןהטריטוריאלי. מצב של אי שלום מתקיים פעמים רבות כאשר יש איזה שהוא ריב – לעיתים ריב על טריטוריה. בעולם בעלי החיים למשל, מרבית הקרבות נערכים כתוצאה ועל רקע סכסוך על טריטוריה כי הטריטוריה מספקת את הצרכים הגשמיים הבסיסיים ביותר: את המקום להיות בו. הטריטוריה מסומנת ע"י מי שיושב בה, בצורות שונות. (מסימון ע"י שתן אצל כלבים ועד להנפת דגלי מדינות)
מצב של צפיפות יוצר אלימות, כלומר מצב של חוסר שלום. אך צפיפות היא מושג יחסי – ככל שאנחנו קרובים למישהו מנטלית /רגשית כך קרבה פיזית אליו, אפילו 'צפופה' אינה מטרידה אותנו. לעומת זאת, 'האחר' אמור להיות רחוק ולא – תיווצר צפיפות, שתגרור אלימות וחוזר חלילה.
המסקנה העולה מן הדברים היא כי טריטוריה היא רק עילה למצב דיסהרמוני, ומצב כזה אינו הכרחי בין אנשים קרובים. (המלה 'קרובים' מתייחסת בעצמה ליחסים פיזיים ולא רק מנטליים).
אם נתייחס אל מושג המקום, הרי שזה יכול להמחיש באופן פלסטי, גשמי, יחסים הנעים על הסקלה שבין מצב מלחמה למצב אוטופי – של שלום. אגב, המלה אוטופיה עצמה משמעה 'לא מקום' – (OU – לא, TOPOS – מקום, ביוונית) ומתקשרת עם משטר דמיוני משוכלל שהתקיים כביכול על אי דמיוני, כפי שתואר בספר של סר תומאס מור במאה ה 16. האידיאלי, האוטופי, אינו יכול להתממש באופן קונקרטי ומוחשי במקום מסוים.
סמל השלום – יונה עם עלה של זית מקורו בסיפור המבול
שהיה העונש על חטאי בני האדם. העברת נוח בני משפחתו וזוגות בעלי החיים לתיבה הייתה אף היא, לדעתי, העברה מן המקום אל ה'לא מקום', כלומר אל סוג של אוטופיה, אל מן לימבו 'חדש' – אל מבוא של התחלה חדשה שהיא ה'לא מקום' . כי אלוהים התחרט על הבריאה ועל מעשיו ורצה להתחיל במעשה יצירה אחר, וכפי שכתוב בבראשית ו' ז': " אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתם". ההתחלה החדשה התאפשרה רק משעה שכלו המים, כלומר משנפסק המבול וכל העבר, וכל הרע שקע במים. או אז יכלו נוח וחבורתו להקים חברה חדשה, תרבות חדשה, על טריטוריה חדשה – אותה הבטיחה היונה כשהופיעה ובפיה עלה של זית – דהיינו, עם ההבטחה לקיומו המחודש של מקום בטוח ויציב, של יבשה.
הטקסט מתבסס על קטע ממאמר שפורסם על ידי בכתב העת 'כוורת' מס' 10 של המכללה למנהל
כל הזכויות שמורות לאביבית אגם דאלי
השארת תגובה